מתוקף היותי צעירה ממוצעת, הרבה פעמים אני צורכת תכנים כמו אופנה, מוסיקה, וידיאו קליפים, מימז באינטרנט, קעקועים ועוד תכנים ויזואלים אחרים והרבה פעמים אני שמה לב שבחלק גדול מהם מעורבים דימויים שמוגדרים בעיני כרעילים, מורבידים ואלימים. (דם, סכינים, מזרקים, מספריים, חפצים חדים, בעלי חיים ארסיים, איברים כרותים או מעוותים וכדומה)

אבל האמת שאני לא מאשימה את היוצרים שהשתמשו באותם דימויים, להפך, אני די מבינה
אותם. אחד מהדברים שמאפיינים את תקופת הפוסט מודרניזם הנוכחית, היא שהדימוי איבד מהערך שלו. אנחנו רגילים לצרוך סרטונים של כלבים עזובים ומסכנים לצד פרסומות ליוגורט, טקסטים טרחניים על פוליטיקה ומוסר לצד זרה שמתלבטת מה כדאי ללבוש היום למשרד, וכל זה קורה בזמן שאנחנו שומעים מוסיקה או תכנית רדיו עם עולם דימויים משלהם.

ראינו הכל. השקיעות הן בנאליות, הפרחים ילדותיים וים זה קלישאה. ואף אחד לא רוצה להיות
קלישאה. בשביל זה יש לנו את האלימות, שתמיד תעורר בנו רגשות סוערים. וכרגע, בזמן הקרוב, אני לא רואה את זה משתנה. עולה בדעתי שאולי לכן הרבה משתמשים באותם דימויים בלי
הצדקה. אלימות זה לא קיטש, אבל בעיני זה כן כשמתחילים להשתמש בה כדי לברוח מבנאליות.

זהו. בתור פריקית לשעבר שהחל מתחילת תקופת נעוריה הייתה מושפעת מאוד ממוסיקת רוק כבד ומטאל, מוסיקה שהרבה פעמים התכנים והשפה החזותית שלה משתדלים לצעוק"מוות" באופן הכי לא מרומז שיש, מוסיקה שיכולה להיחשב למוסיקת שוליים (וכמובן שמדובר במוסיקת שוליים במובן המחתרתי והסקסי - אבל העיסוק במושג "שוליים" הוא כנראה כבר נושא בפני עצמו), וגם בתור מישהי שתמיד אהבה ושאבה השראה מהתרבות הפופולרית באופן כללי, אחד האתגרים שהצבתי בפני עצמי הוא הימנעות מהשימוש בדימויים כאלה בלי הצדקה. וזה קשה. במיוחד בתור סטודנטית לעיצוב שלעתים המרצים מבקשים ממנה להימנע מאבסטרקט.

רוצים ליצור דרמה? אל תביאו אותה באישה העירומה, המסכנה והמסוממת. תביאו אותה בחומר, בצבע ובמשיכות המכחול.